סוחר התה הניו יורקי תומס סאליבן שלח לעתים קרובות דגימות תה ללקוחות פוטנציאליים. כדי להפחית עלויות, הוא הגה שיטה: אריזת כמויות קטנות של עלי תה רופפים לכמה שקיות משי קטנות. בזמנו, חלק מהלקוחות שמעולם לא רקחו תה לפני כן, שלא הכירו את תהליך הבישול, פשוט היו זורקים את השקיות למים רותחים. אולם בהדרגה, אנשים מצאו את האריזה הזו נוחה וקלה לשימוש, ונוצר הרגל של שימוש בשקיות תה קטנות. מישהו הציע ששקיות המשי עדינות מדי, אז הוא עבר לגזה מכותנה והחל רשמית במכירות מסחריות. בשנת 1903 הגיש סאליבן בקשה לפטנט על שקיות תה, ועד שנת 1920, שקיות תה היו בשימוש נרחב בתעשיית הקייטרינג האמריקאית.
בתחילה, שקיות תה השתמשו בשקיות משי, שהיו די יקרות. מאוחר יותר, איש העסקים מבוסטון ויליאם הרמנסון המציא שקיות תה מנייר עמידות בחום-, מה שהפך אותן דומות יותר לשקיות תה מודרניות מבחינת חומרים. בתחילה, שקיות תה אמריקאיות היו כולן עיצובים- של שקיות בודדות. בשל צורתם הפשוטה ומכונות האריזה הראשוניות שלהם, עלי התה יתרכזו בתוך השקית כשהם מונחים במים, וכתוצאה מכך תהליך בישול איטי. מאוחר יותר, מישהו גילה שאריזת עלי תה לעיצובי שקיות כפולות- כשהעלים מקופלים לצורת W האיצה את תהליך הבישול. בשנת 1949, החברה הגרמנית Teepack ייצרה את מכונת אריזת שקיות התה הכפולה האוטומטית המלאה-על בסיס תפיסה זו. סוג זה של אריזה הפך אז לפופולרי באירופה, כאשר סוחרי תה מבוססים כמו Twinning ו-Whittard אימצו אותו.
לאחר עשרות שנים של הצלחה בשוק האמריקאי, שקיות תה הוצגו לבריטניה על ידי ג'וזף טטלי ב-1953.
